הישראלי היפה קורא על ריקוד הדגלים בירושלים

אין דבר שיותר משמח את הישראלי היפה מאשר להיות באמצע. קטונתי מלהבין את המקורות הנפשיים של ההנאה הזו, או את התהליך הקולקטיבי שמנחה את הישראלי היפה לקראת הבסדר הזה, אבל אין לי ספק בקשר למצב כפי שהוא עכשיו. הישראלי היפה רוצה להיות באמצע. הוא  לא רוצה להיות חלק מאיזשהו "צד", הוא לא רוצה להגיד משהו שיכול להתפרש כ"מוטה". הוא רוצה להיות ממלכתי. מאוזן. זו העמדה הבסיסית שלו, וממנה הוא גוזר את תגובותיו למציאות. מתוך עמדה זו הוא מסכים לחתום על עצומה נגד זריקת ילדי פליטים לצינוק, ובו זמנית מסכים שיש לגרש, באופן מדוד ומתון,  פליטים "לא חוקיים". כך במאבק על חלוקת ההון הוא מסכים שגם 18 המשפחות ישלמו משהו, וגם שלא ישלמו את אותו האחוז מפקיד שעובד בשירותם משלמים. כך הישראלי היפה טוען שאת הכיבוש יש לסיים, אבל רק בתנאי שזה לא יהיה נמהר, קיצוני, או על אמת. המחוייבות המוחלטת למאבק, הרצון לראות שינוי רדיקלי, זרים לישראלי היפה. המוכנות להתחייב לעמדה פרקטית לא מתפשרת – בלתי נתפסת בעיניו. עבור הישראלי היפה רק ההתפשרות יפה, רק שביל הזהב יכול להיות טוב.

את הישראלי היפה אני פוגש כל יום פנים אל פנים. אני יושב ליד הישראלי היפה בשיעורים בנפתלי, והוא מסכים איתי שמדינת ישראל מפלה בין גזעים, אך לא מוכן להגיד שהיא גזענית. אני אוכל איתו ארוחה משפחתית בשישי בערב והוא מסכים שהמלחמות בעזה לא שינו את המצב, אבל הוא לא מוכן להגיד שהן היו מיותרות. אני רואה איתו בטלוויזיה שבמקום העבודה חיילים שיורים לתוך בית מגורים של משפחה שלמה והוא מסכים שזה נוראי, אבל  גם אומר שהחיילים בסך הכל מנסים להגן על המולדת כמיטב הבנתם. תוכנית התחקירים האהובה עליו היא 360, ללא ספק. גם הימנים פוגשים את הישראלי היפה פנים אל פנים והוא מגיב אליהם באותו מטבע. כמו אל מול האנרכיסט נגד הגדר, כך גם מול המתנחל החב"דניק הישראלי היפה מסכים אבל לא מסכים. אומר שאכן מדינת ישראל צריכה להיות מדינת העם היהודי, אבל גם שאסור לה לפגוע בפלסטינים לשם כך. מסכים שהמסורת היהודית חשובה ושיש להחיל אותה על דיני האישות והחיים האישים, אך לא מסכים שהיא האמת שכל תושבי המדינה צריכים לקבל. מסכים שהגירוש מגוש קטיף היה שגוי, אבל לא מסכים שהוא היה מיותר. שום דבר לא היה מיותר עבור הישראלי היפה, אולי אפילו לא השואה.

המפגשים הללו עם הישראלי היפה מדגימים את המאפיין המהותי ביותר שלו: אין לו דעות על העולם, יש לו רק תגובות. כשהוא נפגש עם ישראלי מהזן הלא יפה, דעותיו שלו יהיו הצורות הממותנות של רעיונות הישראלי האחר. לא מכיוון שאין לישראלי היפה עמדה, כמו שכבר אמרתי, יש לו. אבל העמדה שלו היא עמדה של קידוש המצב הקיים. עמדה ריקה. הישראלי היפה חווה את המצב הקיים כמצב טוב באופן היולי, בלתי מופרד לחלקים. הוא רואה את המצב כתוצאה הסופית, המתמטית של חיבור הטוב והרע המוכלים בתוכו. ומכיוון שהוא מקדש את התוצאה, את המצב הקיים, עמדתו תהיה לאפשר את הרע ולהנות מהטוב. בהתאם לכך הוא לא מוכן לחייב או לשלול את הרע. מכאן, מתי שהוא לבד, התעסקותו הנפשית היא לא לחשוב איך לשנות את המציאות, אלא לחשוב איך המציאות עובדת. איך הטוב קשור ברע. איך הכיבוש מוביל לביטחון. איך הגירוש מוביל לבריאות. איך העוני הפורלטרי מאפשר את הצמיחה הכלכלית. בעבודת איזון חשבונאית כזו הישראלי היפה נשאר רוב חייו. רק כשנכנס גורם זר לתחום ראייתו, רק שגורמים רדיקלים מהימין ומהשמאל משנים את המצב הקיים ומכריחים אותו לאמוד מחדש את האיברים במשוואה, רק אז הישראלי היפה מתרגם את עמדתו לדעה. ודעתו היא שצריך לחזור למצב בו הוא יכול לנוח. בו הטוב מאזן את הרע. למעשה הישראלי היפה הוא טיפוס לחיץ, טיפוס נלחץ, טיפוס שכל התעוררות דורשת ממנו מאמץ נפשי שזר לו. מכאן רצונו שכל הזמן יגידו לו שהוא לא צריך להתעורר. הפחד מהלחץ מתרגם לרצון לא לדעת. אבל הרצון לא לדעת הוא בעצמו רצון קיצוני. אסקפיסטי. לא ישראלי ולא יפה. לכן הוא ממתן אותו. הישראלי היפה רוצה לדעת בלי לדעת. לישון בעיניים פקוחות לרווחה. איך הוא עושה את זה? מיד אגיש דוגמא קונקרטית. לפני כן, ארצה להגיד עוד מילה אחת על היחס של השמאל והימין לישראלי היפה.

הפריזמה דרכה הישראלי היפה מגדיר את המצב הקיים, המצב המאוזן, היא הפריזמה של הציונות. הישראלי היפה מגדיר את עצמו, כאדם בודד וכקהילה של ישראלים יפים, דרך הציונות. הציונות, עבור הישראלי היפה, היא המצב הקיים. כך בעצם הישראלי היפה מרגיע את עצמו, דרך טאוטולוגיה בה היפה הוא הציוני הוא הקיים הוא היפה הוא הציוני וחוזר חלילה. השמאל רואה את עצמו מנוגד לטאוטולוגיה הזו. הוא חושב שהיפה אינו הקיים ואינו הציוני. הימין לעומת זאת רואה את עצמו כגירסת ההיפר, הגרסאה המצומצמת לפיה היפה הוא הציוני. בעוד הטאוטולוגיה של הישראלי היפה היא בת שלושה איברים, של הימין היא בת שניים. מהסיבה הזאת הישראלי היפה תמיד ימצא את עצמו ברגע אין ברירה לצד הימין. בעוד השמאל מכריח אותו לבנות את כל עמדתו מהבסיס, הימין רק מבקש ממנו לוותר על מרכיב אחד. (ויש לשים לב שבטאוטולוגיה הזו הציונות של הישראלי היפה נשארת סימן ריק שלא יכולה להוליד שום מעשה פרקטי, שום פרקסיס. אבל קצרה היריעה מלכתוב גם על זה).

ועכשיו דוגמא קונקרטית לכתבה שמאפשרת לדעת מה קורה ועדיין להשאר רדומים: 24 עצורים בעימותים ביום ירושלים. קחו רגע לקרוא אותה. חזרתם? מצויין.

בכתבה הזו אפשר לראות כמה מנגנונים שמאפשרים להיות מודעים להפליא ורדומים להחריד. אני אציין שלושה, תרגישו חופשיים להוסיף עוד בתגובות.

  1. איזון בין הצדדים – המנגנון הראשי דרכו הכתב, ניר חסון, מצליח לרצות את השאיפות של הישראלי היפה הוא מנגנון האיזון. על כל אמירה שיכולה לשמש צד אחד משני הצדדים המעומתים בכתבה, חסון מביא אמירה מנוגדת ושווה. זוהי שמירת שיווי משקל שלא הייתה מביישת אפילו את מיטב הולכי החבל.  מכאן חסון מדווח על עוולות המתנחלים, אך מיד, לפני שהוא נופל לעמדה שמאלית, הוא מתאזן ימינה ומדווח על עוולות הפלסטינים. בסוף פסקה אחת הוא מתאר איך צועד נכנס לתוך מסגד עם דגל ישראל, ומיד בסוף הפסקה הבאה הוא אומר איך צועד נפצע בראשו מזריקת אבנים פלסטינית. מכאן הוא מתאר איך שני צועדים יידו חפצים על פלסטינים שחלפו במקום, ומשם הוא מתאר איך תייר (שבכח הקרבה הטקסטואלית מצטייר כמי שבמקרה חלף בארץ) תוקף צועדים אחרים. שימו לב לכך שאין עקרון מארגן דרכו אפשר להסביר מדוע בכתבה אירוע א' מובא לפני ב' או למה אירוע ה' לא מובא לפני ג'. יש מעבר לא נהיר בין אירועים היוצר תחושה עבור הישראלי היפה הקורא  תחושה. התחושה היא, מאוד בפשטות, שכל מי ששם אשם באותה מידה. שאין להאשים את הפלסטינים (כי הרי גם המתנחלים לא בסדר!) ואין להאשים את המתנחלים (כי תראו! הערבים זורקים עליהם דברים!), אלא יש להאשים את כולם כאחד. מנגנון האיזון הזה לא רק מאפשר לישראלי היפה להתעלם מכך שיש רע שלא מאוזן על ידי הטוב ביום ירושלים, אלא גם מאפשר לו להרגיש שהוא עצמו הטוב היחידי. מול האקסטזה הימנית המטורפת והפאנטיות השמאלנית הסהרורית, רק מי שלא מאוזכר בכתבה, קרי הישראלי היפה עצמו, נשאר סמל של שפיות.
  2. שימוש בכינויים עמומים ומפלגים – שימו לב לכינויים הקולקטיבים בהם מר חסון בחר: צועדים (לא יהודים ולא מתנחלים), מפגינים (שמאלנים), ערבים (כנראה שלא שמאלנים), צעירים יהודים (שהם לא מתנחלים, ואיכשהו גם לא צועדים) , מתנחלים (שמנסים להכנס לשייח ג'ראח ולא קשורים, כך עולה מהכתבה, לצועדים או לצעירים היהודים). בעוד שהיה ניתן להשתמש בכתבה רק בשני כינויים (כמו שאתר סולידריות עשה בדיווח אותם האירועים), חסון בחר לפלג ביניהם. הפילוג הזה, הסתרת אחדות הגופים, משמשת רק לדבר אחד: ניתוק האירוע הספציפי מהקשר המקורי שלו. כי אחרי הכל, אם נקרא גם לצועדים וגם לחוטפי הבתים בשייח ג'ראח מתנחלים, ומנגד נקראה למפגינים השמאלנים והערבים תחת השם "מפוני שייח ג'ראח ותומכיהם", פתאום הסיפור מקבל קשר היסטורי. פתאום ההתנגדות של הערבים, שעד עכשיו נראה שנולדה רק מתוך שנאת עשו את ישראל ורצונם של השמאלנים לקלקל כל מסורת ישראלית שהם יכולים להניח עליה את הידיים, נצפת דרך הפריזמה הפוליטית שלה. פתאום, התמונה לא מאוזנת, יש בה פתאום עוולה חשופה ואין שום דבר שיאזן אותה. וזה נוראי עבור הישראלי היפה. זה על סף הכואב.
  3. העמדת פני סיבתיות – כשאנחנו קוראים כתבה, דיווח מהמציאות, אנחנו מצפים למצוא בו סיבתיות. דיווח ללא סיבתיות הוא מבזק, הוא שורה קטנה החולפת מתחת למסך. כשידיעה זוכה להיות על המסך עצמו, אז אנחנו מצפים שיגידו לנו למה היא התרחשה. אך אנחנו גם מצפים שלא יתנו לנו את כל הסיבות, כי אז כל כתבה תצטרך להתחיל או בבראשית פרק א' או במפץ הגדול. על כן אנחנו מכלילים בהגדרת עבודתו של הכתב את ההחלטה מה יקבל הסבר ומה לא. הגדרה זו משאירה בידי הכתב כח רב, מכיוון שכל מה שלא מקבל הסבר, כל מה שנמסר שלעצמו, מקבל את אותו ערך האמת של סיפור בריאת העולם. בחינה של הכתבה הזו חושפת שיש רק שתי שאלות סיבתיות שנענות. אחת, המרכז של הכתבה, היא "מדוע המתנחלים, השמאלנים והפלסטינים נעצרו". והשניה היא "מדוע ההפגנה עוברת בשייח ג'ראח". אך התשובה לשאלה הזו, שאולי אפילו יותר מעניינת מהשאלה הראשונה, גם היא דורשת בחינה. שימו לב לכתוב בכתבה: "השנה, בשל הפעלתה של הרכבת הקלה סירבה העירייה לחסום את הרחוב ומסלול הצעדה הועבר לשייח ג'ראח".  אין מה להגיד על המשפט הזה חוץ מלצחוק. האם חסון מאמין שבגלל שרחוב יפו חסום אין ברירה אלא לעבור בשייח ג'ראח? מה קרה, בנוסף לרחוב יפו סגרו את כל הרחובות של רמות אשכול, מרכז העיר ועמק רפאים? האם הכניסה לשייח ג'ראח היא כלכך פשוטה ונטולת השלכות, שסיבה לוגיסטית לבדה יכולה להסביר אותה? התשובה הזו כלכך לא מספקת, כלכך לא קשורה למציאות, שצריך לשאול מדוע היא מתפרסמת, ומדוע היא לא עיקר הכתבה בעצמה. התשובה המתבקשת היא שהתשובה הזו לא נועדה לספק את התשובה, אלא לספק את הקורא. התשובה הזו נועדה לישראלי היפה. לו, המרפרף על העיתון, אין צורך בסיבה אמיתית. יש צורך רק בתחושה שניתנה סיבה בעלת מבנה דקדוקי הגיוני. כי ההיגיון, בעיניו של הישראלי היפה, הוא הכלי הרטורי המספק ביותר. ההיגיון לא דורש ממנו לפתח דעה, לחייב או לשלול. לכן חסון, ורוב קוראיו, מקבלים את ההסבר הזה בשקיקה. כל עוד שהוא מאפשר להם לדמיין שהוא הגיוני או שלכל הפחות יש הסבר הגיוני מאחוריו, הם יכולים להשאר בתחושת הנינוחות והשפיות שהאיזון מקנה להם. וזה בעצם העיקר.

כך, בזכות שלושת המנגנונים האלו (ועוד מנגנונים רבים, שניתן לחלץ מעוד דוגמאות רבות) הישראלי היפה יכול להגיד שהוא יודע בדיוק, עם שלל פרטים, מה קרה בצעדת הדגלים, ושהוא יודע, גם אם רק באופן חלקי, למה זה קרה. והוא יכול להגיד את הדבר הפשוט והנוח ביותר: שלדעתו הצועדים פשוט לא היו צריכים לעבור שם, ושהפלסטינים לא היו צריכים לצאת מהבית, ושהשמאלנים בכלל היו צריכים להיות במילואים. בעצם, כך הישראלי היפה יכול להיות שמה שכולם היו צריכים לעשות הוא פשוט להיות כמוהו: נינוחים ומתונים. ואז הכל היה מסתדר. ובעוד הוא אומר את זה, הוא יכול להצמיח בנינוחות קרן קטנה על האף, לעבור ללכת על ארבע, ולדהור ברחבי כל הערים כולן.

שתי הערות לסיום:

1. קל מאוד לקרוא את הפוסט שלי ולהגיד "נכון, איזה מזל שאני לא כזה". אבל חשוב לזכור התגובה הזו יכלה לבוא גם מהישראלי היפה עצמו. במקום לנסות לראות איך אנחנו לא הדבר הזה, אני אישית קורא את מה שכתבתי כדי לנסות להבין מתי אני כן ישראלי יפה. כי לכולנו יש רגעים כאלו. גם לאנרכיסט הגדול ביותר, וגם לקורא הקול היהודי האדוק ביותר.

2. הפוסט הזה היה הפוסט הראשון מזו תקופה ארוכה של שתיקה. כרגיל, אני שמח לחזור. אני מקווה שעם סיום שנת הלימודים יתפנה לי זמן רב יותר לשבת ולכתוב. אם אתם מעוניינים להבטיח את הפנאי הזה, ולמעשה לגרום לי לתחושת אשם כל פעם שהבלוג מעלה אבק, אני ממליץ לכם לבדוק את הקרן לתפעול הבלוג. באם לא כזה התלהבתם, גם אני לא התלהבתי ממכם.

עד כאן להיום,

אורן ווילקינס ירמיה

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה פוליטיקה | עם התגים , , , | 20 תגובות

ובכל זאת מחנה דמוקרטי: כמה הצעות להמשך המאבק

1.

בשנים האחרונות אנחנו עדים להולדתן של שני מחנות חדשים בפוליטיקה הישראלית: המחנה הדמוקרטי, המנסה לאגד לתוכו את כל אלו שמאמינים בדמוקרטיה לא רק ככלי פרגמטי, אלא גם כערך בפני עצמו, והמחנה שלמען הנוחות נכנה אותו "הפשיזם הוולנטרי", שאת מאפיינו כבר ניסח

אייל ניב בבלוג "אמת מארץ ישראל". בקצרה, הפשיזם הוולנטרי הוא ההתגייסות מרצון של אזרחים ישראלים למען כינון מדיניות הדומה בהגבלת החרויות שבה למשטר פשיסטי, והפעילות הפרלמנטרית הנגררת מהתגייסות זו. זה מפחיד לראות את זה, ויותר מפחיד לראות באיזו קלות זה עובר.

המאבק בין שני הכוחות האלו, הפשיזם הוולנטרי והמחנה הדמוקרטי, הוא כנראה המאבק החשוב ביותר שיש כרגע בישראל. אבל המחנות עוד לא מוגדרים, ובעוד הפשיזם הוולנטרי זוכה למעט מאוד ארטיקולציה מצידו, המחנה הדמוקרטי ממהר לכנות את עצמו בשם. חלק מהמהירות הזו הובילה לכך שבתוך כמה חודשים המחנה הדמוקרטי הפך מהאנדרגראונד של השמאל, לאוברגראונד הקורא לניגוח. דוגמאות לניגוח ראינו בימים האחרונים באופן בוטה ומגעיל בארץ האמורי, ובאופן הרבה יותר מעניין ומנומק במאמר של אבנר ענבר בעוקץ. אני חושב שכל האירועים האלו קוראים לשאול האם בכל זאת כדאי להחזיק במחנה הדמוקרטי, או שכדאי להתחיל לבנות כבר עכשיו עוד משהו חדש יותר (את התשובה שלי אתם יכולים לראות, כבר עכשיו, בכותרת. אבל בשביל הבנייה של הטיעון אתם מוזמנים להשאר כאן).

2.

קודם כל, בואו נדבר קצת איך המחנה הזה נולד.

המחנה הדמוקרטי התחיל את דרכו בשייח ג'ראח, שם, בפעם הראשונה מאז כישלון מחנה השלום, הצלחנו אנחנו, מפגיני שמאל, לצאת להפגין ברחוב נגד העוולה הספציפית שבוצעה באותו רחוב, ולא להתקל (רק) ביריקות ומעצרים. לא שלא היו את שני אלו, היו יריקות ובטח שהיו מעצרים, אבל המאבק הזה הצליח להגיע למקומות אליהם מאבקים אחרים, נגיד בילעין, לא הצליחו להגיע. פתאום היו כתבות על ההפגנות בעיתונים מרכזיים, ולאו דווקא תחת הכותרת "התפרעות אלימה בשטחים". בשביל השמאל, לפחות החלק שאני הייתי בתקשורת איתו דאז, המאבק בשייח ג'ראח נתפס כתקווה החדשה. לאחר קצת יותר מעשור שנים בהם שמאלן יכל לבחור בין להיות אינטלקטואל, מיושן וקונצנזוסאלי (דוגמאת שלום עכשיו ויוזמת ז'נבה) ובין להיות רדיקלי, צעיר ושולי מכל בחינה פוליטית (דוגמאת סלון מזל ואנרכיסטים נגד הגדר), התאפשרה אופציה חדשה של להיות צעיר, רדיקלי ובשולי הקונצנזוס.

ההבדל העיקרי בין בילעין ושייח ג'ראח היה גאוגרפי – בעוד בילעין הייתה רחוקה מהעין של המדינה, שייח ג'ראח ישבה במרחק יריקה ממה שהפוליטיקה הישראלית מחשיבה לליבה: הכותל, הכנסת, בית ראש הממשלה כ'ו. ההפגנות הראשונות, שיצאו מרחבת המשביר במרכז העיר של ירושלים, הראו עד כמה קרוב המאבק לחיי היום יום שלנו. ההבדל שנבע מההבדל הגאוגרפי היה ההבדל האידיאולוגי. בעוד ההפגנות בבילעין נשארו תמיד, באופן מוצהר ואולי אפילו מוצדק, הפגנות של תושבי הכפר אליהן הישראלים מוזמנים להצטרף, ההפגנות של שייח ג'ראח נחשבו מלכתחילה כהפגנות משותפות של יהודים ופלסטינים. הרטוריקה של הסיסמאות והפירסומים השתנתה בהתאם: ממאבק נגד הגדר, נגד הכיבוש ונגד הדיכוי ובעד הפלסטינאים, ההפגנות של שייח ג'ראח הפכו להיות חלק ממאבק בעד יחס שווה מהחוק לכולם, למאבק נגד דיכוי פוליטי, למאבק בעד דמוקרטיה אמיתית לפלסטינאים ויהודים כאחד.

התקווה והשינוי האלו שסולידריות שייח ג'ראח הדליקו הפכו להיות הדלק של ארגוני המחנה הדמוקרטי. האירגונים האלו לקחו משייח ג'ראח את הרטוריקה הפרו-דמוקרטית שלה והשאירו הרבה דברים אחרים על רצפת חדר העריכה. מה שהם הוסיפו היה את נס המאבק. בעוד סולידריות, לפחות בתחילת דרכם, התמקדו רק במאבקים ספציפיים, האירגונים החדשים ניסו להוביל מאבק גדול יותר. פרוייקט לא נסתום את הפה טבע את המונח "המחנה הדמוקרטי" וכלל בבנק המטרות שלו את שינוי החברה הישראלית כולה, פרוייקט דמוקרטיה עקב אחריו, ומצעד זכויות האדם השנתי הצטרף ונתן פן אקטיבסטי ברמת הרחוב למה שהיה עד אז גל דיבורי ואינטרנטי למדי. אפילו אירגונים ישנים כמו מרצ ושלום עכשיו ניסו למתג את עצמם דרך תאי סטודנטים ופורמים שונים (כמו פורום מרצ נגד הכיבוש) באופן שיתאים לגל החדש. בעקבות שייח ג'ראח, והגל הדמוקרטי שעקב אחריו, המפה הפוליטית של השמאל השתנתה.

וזוהי, לדעתי, העובדה העיקרית שצריך להדגיש כרגע בנוגע למחנה הדמוקרטי: הוא קיים. גם אם מחר קואליציית האירגונים שניכסה את המותג לעצמה תתפרק, המחנה הדמוקרטי כרעיון לא יעלם. השינוי הרטורי שהוליד אותו כבר קיים על כל לשון, בין אם בחיוב ובין אם בשלילה. עכשיו זה לא השלב לנסות לבנות משהו חדש לחלוטין לדעתי, אלא הזמן לנסות לבנות את המחנה הדמוקרטי כך שיתאים למקורות שלו, כך שישקף את הקשיים האמיתיים של המדינה וכך שלא יחזור על הטעויות של מחנה השלום הישן. בפוסט זה אני מקווה, בצניעות, לתת כמה רעיונות להמשך המאבק בכיוון זה.

3.

כל דיון פוליטי בישראל צריך לבחור לעצמו את הישראל שהוא מתייחס אליה. אני לא מתכוון לבחירה אמורפית-מטאפורית, אלא לבחירה פיזיולוגית-גיאוגרפית. מצד אחד אפשר לקיים דיון על ישראל המשתרעת בין הירדן לים, בהתאם לגבולות הריבונות שלה הכוללים את בקעת הירדן והגבול הימי של עזה, מצד שני אפשר לקיים דיון על ישראל המשתרעת בין הים והקו הירוק. ההבדל המרכזי הוא דמוגרפי-פוליטי. הדיון בישראל השניה, הזו שנעצרת 20 דקות מכפר סבא, הוא דיון בדמוקרטיה בה רובם המוחלט של 7 מיליון נתיניה יכולים לבחור את האנשים השולטים בחייהם. דיון בישראל הראשונה שונה באופן מהותי. בישראל זו יש 11 מיליון אנשים, מתוכם רק 7 יכולים לבחור. בישראל הזאת יש אנשים הנתונים יום יום למרות צה"ל – זרועה הצבאית של הממשלה אותה האנשים הנתונים למרותה לא בוחרים.

ההבדל הזה בין שתי ההגדרות של ישראל הוא מהותי לכל אירגון שרואה את עצמו כדמוקרטי. כמו שאבנר ענבר טוען במאמר שלו, מאבק על דמוקרטיה בישראל של 67' הוא מאבק המתרחש בתוך מדינה דמוקרטית, והמאבק הוא רק על אופי הדמוקרטיה הזאת. לעומת זאת מאבק על דמוקרטיה בישראל המוגדרת לפי ריבונותה הוא מאבק למען קיומה של דמוקרטיה. בישראל הריבונית אין דימוקרטיה, יש עריצות דיקטטורית.

המחנה הדמוקרטי לא לגמרי עיוור להבדל הזה, אך הוא נמנע מלדון בו ברצינות. למען האמת נראה שרוב תומכי המחנה הדמוקרטי מעדיפים לדון בישראל של 67' ובמתרחש בתוכה. כך המעצר של יונתן פולק עורר במחנה הדמוקרטי רעש גדול יותר ממעצרו, הדומה אך גרוע יותר פוליטית של אבדאללה אבו רחמה, ונראה שזה בגלל שהוא התרחש מהעבר השני של הגדר.

קל להבין את המצב הזה – כמו שכתבתי, המחנה הדמוקרטי נולד מתוך תקווה להיות בקונצנזוס. מתוך אמונה שהמאבק שלו יכול להתקבל על ידי ההמונים. דיבור על המתרחש בשטחים עלול להפריך את התקווה הזו. אבל אני מאמין שאם הארגונים והכותבים שמונים את עצמם עם המחנה לא יתחילו להעלות שאלות הקשורות לעניין, כמו מדוע לא מתרחשות בחירות ברשות או מדוע תושבי כפרים בשטחי C לא יכולים לבחור את הממשלה השולטת בהם ישירות, תמיד תמשך הביקורת, שתהיה מוצדקת, שהמחנה הדמוקרטי מתעלם מהנקודה הכי לא דמוקרטית בישראל.  כדי להיות מחנה דמוקרטי אמיתי, אנחנו צריכים להאבק למען דמוקרטיה גם בישראל הדמוקרטית של גבולות 67', כלומר באזור הנוחות שלנו, וגם ובמיוחד בישראל שאיננה דמוקרטית כלל.

אני לא בטוח שהפיתרון הנ"ל הוא בהכרח הפתרון הנכון למחנה הדמוקרטי, אבל אני מאמין שיש צורך בדיון סביב השאלה הזו. אני מאמין שאחת מההצלחות הגדולות של הימין הייתה יצירת המוסכמה שמה שמתרחש בשטחים איננו חלק אינהרטי של הפוליטיקה הישראלית. המחנה הדמוקרטי, לדעתי, צריך לאו דווקא לדחות את התפיסה הזו, אבל הוא צריך לכל הפחות לדון בה, ולהציע לשאלת הגבולות של השיח הפוליטי מענה משל עצמו.

4.

אז אחרי שכבר קיבלנו את התשובה ל"על מה אנחנו מדברים" (מחנה דמוקרטי) איך הוא נוצר (סעיף 2) והעלנו את השאלה "איפה הדבר הזה צריך להתקיים", צריך לחזור לשאלה הראשונה ולהגיד על מה אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים "דמוקרטי".

כמו שאבנר ענבר כתב במאמר שלו, יש בישראל הבנה מאוד מסויימת של דמוקרטיה. ההבנה המקובלת של דמוקרטיה היא הבנה של דמוקרטיה כמוגדרת על ידי מנגנון אחד של בחירות, בו מרגע שנעשתה בחירה לכיוון מסויים מותר לממשל לעשות כל העולה על רוחו עם מי שלא מסכים איתו. כך מותר לממשל, באם הרוב בחר בו, לפעול נגד חלק מהאזרחים שלו: לראות בהם איום דמוגרפי, או בוגדים שיש לנקשם. הדמוקרטיה הישראלית, במונחיה שלה, היא דמוקרטיה מתגוננת בה מתקיים שלטון הרוב באופן מוחלט.

זו היא לא דמוקרטיה, אלא רפובליקה. אני שונא לחזור לפילוסופים שכתבו לפי המאה העשרים, אבל ההבדל בין שתי התפיסות האלו מגיע מהתקופה ההיא. מה שישראלים מתארים כדמוקרטיה מהווה בעצם את הרעיון הרפובליקני כפי שרוסו ניסח אותו. רוסו, שכתב בדיוק בזמן בו התחולל המעבר באירופה מהגמוניה מלוכנית להגמוניה דמוקרטית, שימר כמה עקרונות של ההגמוניה הראשונה בדרכה לשניה. רוסו דיבר על רעיון של "טוב כללי". איזשהו עיקרון חברתי החשוב יותר מהפרטים הכלולים בחברה. רוסו טוען שהחברה מושתת על הטוב הכללי ובאם יש התנגשות בינו לבין פרט ספציפי, יש על החברה להוציא את הפרט הספציפי מן החברה.

אל מול הרעיון הרפובלקאי הזה עומד הרעיון הליברלי. לפי הרעיון הזה החברה עצמה אינה גוף אורגני יחיד שיש לו "טוב כללי" אלא אוסף של פרטים. התפקיד של הריבון הוא לדאוג שהפרטים אינם פוגעים בפרטים האחרים ותו לא. רוב התפיסות שמתארות את עצמן כדמוקרטיות עומדות איפשהו בין שני הרעיונות הללו.

כאן נכנס המחנה הדמוקרטי. עד כה המחנה הדמוקרטי, או יותר נכון האירגונים הכלולים בו, הביעו רעיונות השייכים לזרם הליברלי של הדמוקרטיה. אך הם עשו זאת בלי להכנס בתפיסה הרפובליקאית. הם התבטאו נגד התפיסות הקיצוניות של הרעיון הרפובלקאי, נגיד החוק שקרא להטלת סנקציות על "משתמטים", אך לא התעמתו עם תפיסות עמוקות ויסודיות יותר של הרעיון הרפובליקאי, נגיד שישראלי טוב הוא ישראלי שתורם למדינה בין הגילאים 18-21.

בעוד שהמחנה הדמוקרטי מוכן להאבק בשינויים בחברה הישראלית, הוא לא מוכן ללכת אחורה ולדון בתפיסות רפובליקאות שקדמו להולדתו. כך הוא לא מתבטא נגד רעיון הדמוקרטיה המתגוננת, אלא רק נגד הביטויים שלה שהוא מכנה פשיסטים. זהו מסלול, שלדעתי, לא יוביל לשום מקום מעניין. זהו המסלול שהוביל את מחנה השלום להתאיידות. כדי שהמחנה הדמוקרטי יהיה משמעותי הוא צריך לא רק להגן על המצב הקיים ולנסות להוות "את הרוב המתון והשפוי", כלומר הרוב שמוכן להסכין עם מה שהיה אך לא עם מה שיהיה, אלא לעבור לטקטיקה התקפתית: לפרק את התפיסות הישנות, ולא רק את החדשות.

5.

עוד שאלה שצריכה להשאל היא שאלת "המי", מי נמצא במחנה הדמוקרטי. עולות טענות רבות נגד המוכנות של המחנה הדמוקרטי לשתף פעולה עם גורמיים ימניים (כלומר ניציים וניאו-ליברליים) דוגמאת מרידור, שטרית ורבלין. הטענה הזו נסמכת על הרעיון שהקו הדמוקרטי הוא משני לשני הקווים הקודמים שחילקו את הפוליטיקה הישראלית, הקו המדיני והקו הכלכלי.

לדעתי יש בטענה הזו אנרכוניסטיות מסויימת. שני הקווים האלו נשחקו ונעלמו. מה, בסופו של דבר, ההבדל המהותי בין המפלגה ה"יונית" מרצ והמפלגה ה"ניצית" מפד"ל? אחת מהן לא עמדה לימין הצבא בתחילת עופרת יצוקה? אחת מהן רשמה לעצמה הישג, תודעתי, פרקטי או אחר, לכיוון היוני?

וזה עוד ב"קצוות" הפוליטיים. אם נבדוק את ההבדלים בין סיעת העבודה לקדימה והליכוד יתכן שנמצא את עצמנו אובדי עצות בפני שלישייה זהה.

אני טוען שהרעיון הדמוקרטי יכול להוות קו מבדיל חדש, אפקטיבי יותר אפילו, בחלוקה למחנות. סופו של דבר הרבה יותר קל לי, בתור פעיל של המחנה הדמוקרטי, לעמוד לצד רבלין, שטען בפומבי בעד הענקת זכות בחירה דמוקרטית, מאשר ליד ג'ומוס, שטען שהגזענות נגד הערבים בישראל היא בעיה שהקהילה היהודית צריכה לפתור לבדה. אני מאמין שהמחנה הדמוקרטי לא צריך לאשש את ההפרדה הישנה לשמאל וימין, אלא לבנות את ההפרדה הזו מחדש.

6.

אחרי כל השאלות האלו, השאלה האחרונה שנותרה היא שאלת האיך. ועד השאלה הזו יגיע הפוסט. אישית אני מצאתי את קו הפעולה שמתאים לי: בימים אלו אני מדריך קבוצת נוער בשם ח.ד.ק – חינוך דמוקרטי קהילתי. בקבוצה זו אני מנסה, ככל שעולה בכוחי, ללמד כמה חניכים מחולון שדמוקרטיה היא לא רפובליקה. אני מאמין שסופו של דבר זו אחת מהדרכים שהמחנה הדמוקרטי צריך לקחת על עצמו: פעולה מתוך המערכת פנימה. אבל זו רק התפיסה שלי. בכל מקרה אני מאמין שבאם המחנה הדמוקרטי אכן ימשיך לגדול, דבר שאני מקווה שיקרה, הוא צריך להרחיב את הדיון הפנימי שבו בכיוונים שהצבעתי עליהם, וצריך, בהתאם, לפתח את הפעולה שלו לאפיקים חדשים.

ועד כאן להיום,

אורן ווילקינס ירמיה

הערה מנהלתית: בהתאם לרוח התקופה הוספתי גם בבלוג זה כפתור תרומה לקרן לתפעול הבלוג. לעוד פרטים ולסיבות למה לתרום לבלוג הזה, אתם מוזמנים להכנס לדף כאן. תודה על זמנכם.

פורסם בקטגוריה כללי | 7 תגובות

כמה מחשבות על צפייה במהפכה מרחוק

1.

מעל לכל יש משהו מלהיב במה שמתרחש במצרים. אני לא היחידי שמרגיש את זה, הבאז עובר דרך טוויטר, זוחל בבלוגים של השמאל ומגיע אפילו למפגשים ברחוב. "ראית מה קורה במצרים?" "ראיתי. מדהים".

יותר מכל ניסח את התחושה של השמאל הישראלי, או לפחות החלק שלו אליו אני מטה אוזן, הטור  של צ'יקי ארד בהארץ. לכו לקרוא אותו, גם אם אתם לא אוהבים את הכתיבה של צ'יקי. האהבה שהוא מראה שם למפגינים מחממת את הלב, אפילו אם יש מקום לשאול מאיפה היא באה, וכיצד היא ממשיכה במיצוב המותג שהוא צ'יקי*.

אבל יותר מהאהבה אני רוצה לדבר על ההצמדות של צ'יקי לטוויטר ועל הפרטים שהוא בוחר לציין משם. הסטודנטים הרוקדים על מכוניות המשטרה, המעבר של הטנקים על הנילוס. התיאורים של המהפכה והעזרים הוויזואלים המופצים באינטרנט, הופכים להיות יותר ויותר מספקים לעצמם. כמו אימג'אי השואה שנתלים בבתי ספר בארץ לא דורשים שום הסבר או מסר, כך תמונות מהמפכה פחות ופחות צריכים את ההקשר סביבים. כך גם תכיפות העידכונים בהאשטאג #jan25 בטוויטר עולה עם כל אירוע: הצבא נכנס לסואץ, חיילים יורים באוויר בכיכר תחריר. ואני, באופן אישי, מוצא את עצמי נצמד לדיווח החי של אל ג'זירה ומחכה שמשהו יקרה בתקווה פשוט שמשהו יקרה. שהמהפכה תימשך. אני מוצא את עצמי מקווה להתרחשות לשם ההתרחשות

2.

אני תמיד תפסתי שמאלניות כמין מלתחה בלתי נראית של אפשרויות לפעולה. כלומר שהשמאלניות שלי מתבטאת בכך שיש סט של פעולות שאני יכול לבחור מהם ובכך לקיים את השמאלניות שלי: אני יכול ללכת לבלעין, אני יכול לדבר עם עובדים בבית קפה על הקמת ועד עובדים, אני יכול לכתוב פוסט נגד הכיבוש וכו'.

רק בשנה האחרונה אני מבין עד כמה התפיסה הזאת בעייתית. המחשבה הזו מייצרת מצב בו שמאלני הוא לאו דווקא מי שמבצע פעולות שמאלניות, אלא מי שמרגיש שסט הפעולות השמאלניות רלוונטי לגביו. בדוגמא ספציפית, השמאלן מגדיר את עצמו כשמאלן לא על פי זה שהוא הולך לשייח ג'ראח בשישי בצהרים, אלא על פי זה שהוא שוקל ללכת לשייח ג'ראח בשישי בבוקר. ההחלטה הפרקטית היא משנית בלבד להרהור במעשה.

אנחנו, השמאלנים, אוהבים לראות את הזהות שלנו כסטטית. הרבה מאיתנו באמת מרשים לעצמנו להחזיק בזהות הזו גם בלי להביא אותה לפארקסיס, מבלי לתת לה להתבטא במעשים. כך הרבה אנשים שאני מכיר מכירים בעצמם שמאלנים גם שהם עושים פעולות הפוכות. כשהם הולכים לצבא ומשרתים בחברון, בדוגמה הקיצונית ביותר. אבל יש לתופעה הזו גם מאפיינים עדינים יותר: נגיד קביעת משמרת בשישי בשעות בהן מתחוללות ההפגנות השבועיות הגדולות. נגיד שתיקה בזמן שצוחקים בחברה על זה שהתמיני מביא קופסאות שימורים מהבית לתופף עליהם.

המצב הבעייתי נוצר שנוצרת התחושה שיש זהות שמאלנית שהיא א-פריורית למעשים. שיש חיבור לאידיאל שמקדים את הביצוע שלו.

3.

וכמובן שברגע שאנחנו מאפשרים לעצנו להתעלם מפעולות אמיתיות ולהתייחס לפעולות אפשריות, אנחנו גם מאפשרים לעצמנו ליישם את אותה הפרקטיקה על אנשים אחרים, ואפילו על המעשים של האנשים האחרים.

כך אנחנו יכולים לראות בפעולות אלימות המשרתות את האידיאל, לא את הפעולה עצמה, אלא את האידיאל שהיא משייכת את עצמה אליו. בעיוות הכי גדול אנחנו מתעלמים לחלוטין גם מההשלכה של האלימות וכך נשארים רק עם האידיאה. בעיוות הקטן יותר, שאנחנו מרשים לעצמנו בעיקר שהאירועים רחוקים, אנחנו נתלים בכל בדל של אפשרות שגם האידיאל הינו דמוקרטי וגם ההשלכות של המעשה הן דמוקרטיות.

ודרך הפריזמה הזו, אני מאמין, אנחנו צופים באירועים במצרים.

4.

אני לא רוצה לטעון שהאירועים המתרחשים במצרים הם לא-דמוקרטים במובהק, או אפילו אלימים שמעבר לצורך. ארץ האמורי, כנראה הבלוג המאתגר ביותר ברשת העברית, ניסח זאת יותר טוב ממני: " נראה לי שעדיף לתת למהפכה במצרים להחליט לאן היא רוצה להוביל – כולל שלטון של האחים המוסלמים –  ואז לארגן אחורה את המסלול ההיסטורי שהיה צריך להוליך לשם. ונראה לי שעדיף להכיר בכך שלמצרים יש רצונות משלהם, שלא חופפים בהכרח לרצון של יוסי גורביץ (או של עפרי אילני)."

אנחנו, ואני כולל את עצמי כאן במלוא הרצינות, מעדיפים לראות באירועים במצרים דבר דמוקרטי. ויש לכך סימוכין. אלבראדעי , אחד ממנהיגי האופוזיציה ומישהו שמסתמן כמועמד אפשרי להנהגת המהפכה התנסח כך: "אנחנו צריכים להתקדם לעבר מדינה דמוקרטית דרך ממשלה החדשה שתיבחר בבחירות דמוקרטיות". דיווחים מהרחובות טוענים שקריאות בעד שלטון אללה נענו בקריאות "מוסלמים ונוצרים – כולנו מצריים!" אם אלו לא סימנים מקדימים של דמוקרטיה, אני לא יודע מה כן. ועדיין, לאירועים יש דרך להתפתח הצידה מהמסלול שהיינו רוצים. ראוי, ונכון מאוד שנזכור זאת כשאנחנו באים לדבר על התהליך המהפכני במצרים.

5.

"יבואו נא, אפו, המציתים העליזים שאצבעותיהם מפוחמות. הנה הנם! שימו אש תחת ארונות הספריות. הסיטו את כיוון התעלות כדי להבטיע את המוזיאונים! איזו שמחה לראות את הבדים המפוארים צפים על המים, קרואים, דהויים, ונתונים לחסדי הגלים! תפשו מגרפות, גרזנים, פטישים! הרסו את יסודות הערים המכובדות!…"  מארינטי, תעודת היסוד והמאניפסט של הפוטוריזם (1909)

הדבר שהטריד אותי בהצמדות שלי לטוויטר הייתה ההתלהבות שחשתי שקראתי את החדשות. הטרידה אותי ההתלהבות מהאלימות: ההתלהבות שלי מלשמוע שבניין מפלגת השלטון עולה בלהבות, לשמוע על העימותים עם השוטרים, על הצעדות ההמוניות ברחובות אל מול הנשק החי. הנקודה בה עצרתי ונחרדתי הייתה שראיתי לראשונה את מניין ההרוגים. נכון להיום הוא עבר את המאה, ניחוש זהיר יעלה שעד סוף המהומות הוא יוכפל פי שתיים מזה, אם לא פי שלוש. ההתלהבות לא שככה, אבל היא מעלה שאלה שאני חייב לשאול את עצמי? ממה אני מתלהב כאן? ההתלהבות שלי, אני מקווה לעצמי, נובעת מההתלהבות מהאפשרות למדינה שכנה דמוקרטית. אבל היא התחילה יותר ויותר להזכיר לי את ההתלהבות הפוטריסטית והפשיסטית שקראתי עליה. תראו את הציטוט מהמניפסט של מארינטי שפותח את הסעיף, עד כמה ההתלהבות הזו רחוקה מההתלהבות שלי מלשמוע על טנק הדוהר ברחובות מצריים ועליו כתוב "שיזדיין מובארק". הבחנתי שההתלהבות שלי הותקה מההתלהבות מהדמוקרטיה להתלהבות מהמהפכה, ומשם להתלהבות מהכאוס.

6.

כאן הנקודה לשאול האם אפשר להתהלב מטנק ששוחרר על ידי העם מבלי להתלהב גם מהטנק? האם אפשר להתלהב ממהומות בלי להתלהב מאנרכה וולגרית? האם אפשר להתלהב מהתנגשות אלימה נגד המשטר בלי להתלהב מאלימות? בשום צורה אני לא רוצה להגיד שאי אפשר, כי כמובן שאפשר. יש אנשים עוברם ההפרדה הזו היא ברורה לחלוטין, ומי אני שאגיד משהו שיסתור את החוויה הברורה שלהם. השאלה היא לאן זה מוביל, ובזה אין לי מושג.

7.

עוד נקודה לפני סיום. באחד ממאמרים המוכרים ביותר שלו וולטר בנימין מבדיל בין פשיזם וקומוניזם. פשיזם, לטענתו, היא האתסטיזציה של הפוליטי. היא המצב בו אנחנו שופטים את המוסרי, את הטוב והרע, דרך מונחים של יפה ומכוער. הקומוניזם הוא ההפך, הפוליטיזציה של האסתטי. המצב בו אנחנו שופטים את היפה והמכוער לפי האופן שבו הוא משמר את הניצול או פועל לטובתו. השאלה שלי היום, בעיקר לעצמי אבל מעצם הכתיבה גם אליכם, היא מה קורה במקרה של שיפוט אסתטי של פעולה נגד הניצול? היא פשיסטית? היא קומוניסטית? היא משהו אחר, שלא שואב את ההגדרה שלו ממונחים בני מאה שנה? אין לי מושג. רק חשבתי שכדאי להצביע על זה.

זהו, עד כאן להיום, מקווה שאני עוד אחזור בהקדם,

אורן ו. ירמיה

* צ'יקי הוא אחד מהאמנים היחידים בישראל שהצליח במשימה הכמעט בלתי אפשרית למשורר שהיא מיתוג עצמי. אין לראות באפיון זה שום דבר מעליב, להפך. בשדה ספרותי בו משוררים נאבקים על שבב של הכרה וזיהוי, מה שצ'יקי הצליח לעשות עם עצמו מעורר הערצה, וזאת בנפרד לגמרי ממה שאפשר לחשוב על היצירות שלו עצמן.

פורסם בקטגוריה כללי | תגובה אחת

יומן אחד בבקשה, ואם אפשר תוציא בשבילי את הערבים.

1.

אז בואו נתחיל בעובדות ההיסטוריות.

אי אז בשנת 1947 פרצה מלחמה שרוב הקוראים כאן מזהים בוודאי כמלחמת העצמאות של ישראל. מיעוט מהקוראים, ועוד כמה מיליונים בארץ ובעולם שלא קוראים כאן, מזהים את המלחמה הזו כנכבה – אירוע גירוש המוני במהלכו נעלמה אוכלוסיה פלסטינית עצומה משטחה של המדינה שקמה באותו הזמן.

אפשר להתווכח, וכבר התווכחו המון, מה בדיוק התרחש ם ובאיזה היקף: האם הפלסטינים ברחו? זה היה מפחד מהכוחות הישראלים או מפקודה של מפקדים ערבים? יכול להיות שהם גורשו? אם כן, זה היה באופן מסודר או ספונטני? ולא משנה איך, יש גם את השאלה של כמה פלסטינים ברחו או גורשו בדיוק?

כמו שניתן לצפות, אין לי מושג מה התשובות המדוייקות לשאלות האלו. מהסיפורים של סבא שלי על המלחמה ההיא אני יודע שהיה לפלסטינים ממה לפחד, ומסיפורים אחרים אני יודע שהיו לפחות כמה מקומות ספציפים שפונו באופן מסודר. זה לא מספיק כדי שאני אוכל להגיד שיש לי תמונה מדוייקת של האירועים שם. אבל אלו לא העובדות החשובות כאן בכל מקרה.

העובדה החשובה כאן היא שמשהו באמת קרה שם בתקופה ההיא. מאות אלפי אנשים, אם לא מליונים, משתייכים למשפחות שחיו בישראל עד למלחמת '48. וחלק מהזיכרון הקולקטיבי והזהות שלהם מתבססים על העובדה שמשהו באמת קרה שם.

בהערכה גסה מיליון ומשהו מהאנשים האלו מחזיק בתעודת זהות כחולה וחי כאן איתנו בישראל.

2.

העובדות על אירועי אוקטובר לפני עשר שנים, בניגוד לנכבה, הן הרבה יותר ברורות. ידוע לנו שנהרגו שם 13 אנשים על ידי כוחות המשטרה. אף אחד לא מתווכח על זה. ידוע שלאנשים האלו היו משפחות, חברים, ולפחות במקרה של הרוג אחד ידוע לנו שהוא גם למד במוסד אקדמאי ישראלי: במכללת תל-חי.

(מימין, האריה של תל חי. אילוסטרציה)

3.

בגלל המכללה הזו חזרתי לבלוג מהכפור*. אתמול בצהריים התפרסם בווינט שבתוך היומן החינמי שהמכללה מחלקת לסטודנטים שלה השתחלו שני איזכורי ימים היסטורים פרובקטיבים והרסניים: אחד הוא יום הנכבה, ואחד הוא יום הזיכרון לחללי אירועי אוקטובר, אזכור שכלל גם את שמו הכלכך לא יהודי של אותו סטודנט שנהרג במהלך האירועים.

שני האזכורים האלו העלו את חמתם של כמה סטודנטים במכללה שטענו שהימים האלו הם סמלים של אוייבי המדינה ולכן אסור לציין אותם. הסטודנטים האלו, שצריכים להזהר לפני שהם מוצאים את עצמם עם מימון של כנסיה אוונגליסטית או סוכנות חצי-ממשלתית, פנו לגורמים הרלוונטים והשיגו מאגודת הסטודנטים התנצלות רשמית, ואיום מדקאנט הסטודנטים שאם מקרה כזה ישנה המכללה תנתק את יחסיה עם האגודה.

4.

בואו נתמקד שניה בטיעון של אותם הסטודנטים. שלוש ההנחות הטמונות, לא כלכך עמוק, בתוך הטיעון שלהם הן פשוטות: 1. הנכבה ואירועי אוקטובר הם חלק מההיסטוריה של הערבים, וכל מטרתם הוא להוות סמל לאותם ערבים. 2. אם זה סמל לערבים, זה רע לישראל 3. אם זה רע לישראל יש להתעלם ולהדחיק.

ההנחות האלו, לדעתי לפחות, שגויות באופן מוחלט. בואו ננסה לראות למה.

4.1

הנכבה ואירועי אוקטובר הם לא חלק מההיסטוריה של הפלסטינים בלבד. בדיוק כמו שגירוש היהודים והמורים מספרד הוא לא רק חלק מההיסטוריה היהודית, כמו שכיבוש פראג ב68 הוא לא רק חלק מההיסטוריה הצ'כית, וכמו דוגמאות היסטוריות נוספות רבות – כשהאירוע כולל שני משתתפים הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של שני המשתתפים. כלומר שבתור ישראלי יהודי, ובמיוחד בתור נכד לאדם שלקח חלק באותה מלחמה, הנכבה היא גם חלק מההיסטוריה שלי.

אירועי אוקטובר גם הם מהווים חלק מההיסטוריה של המדינה שלנו. בלי האירועים האלו קשה לקבל תמונה ברורה בקשר לתהליכים רבים שהתרחשו במדינה מאז, כמו לדוגמא התחסלות הזהות הערבית-ישראלית והתחזקות הזהות הפלסטינית בעלת התעודה הכחולה.

יש חשיבות עליונה לכך שכולנו, ללא יוצא מהכלל, נכיר את האירועים האלו, בדיוק כמו שיש חשיבות לכך שנכיר את רצח רבין, את ההתנתקות או מלחמות ישראל. כל אירוע משמעותי שהתרחש במדינה שלנו, בטח אם הוא עדיין מהותי בשביל חמישית מהאוכלוסיה, צריך להיות מוכר.

4.2

אני חוזר וחוזר בבלוג הזה לרעיונות דמוקרטיים בסיסים, אז הנה עוד אחד – מטרת הדמוקרטיה היא לאפשר לכל אדם להשפיע ולשנות את המדינה (בדרכים הומניות, כמובן).

כדי שהוא יכול לעשות את זה יש לאפשר לו להפיץ את דעתו. כאן נכנס המשפט הישן והמלא פגמים שאומר "אני לא מסכים אם מה שאתה אומר, אבל אני אמות כדי להגן על הזכות שלך להגיד אותו".

בהתאם לרעיון הזה מובן מאליו שאם אנשים מצאו לנכון להתאגד ולקיים זכרון קולקטיבי של אירוע מסויים, כדי לקדם שינוי במדינה, צריך לאפשר להם את זה. כל מי שמתעלם ומדחיק את אירועי אוקטובר או את הנכבה מנסה להתעלם גם (בדרך כלל באופן מודע) מהזכות של הפלסטינים לשנות את המדינה הדמוקרטית שהם חיים בה כדי שתתאים גם (לא במקום, אלא בנוסף) לזהות הקולקטיבית שלהם.

תפקיד המדינה הוא לא לנסות לשנות את האזרחים שלה כדי שיתאימו לנראטיב היסטורי מסויים או לזהות קולקטיבית שהיא לא הזהות שלהם. המדינה הדמוקרטית אמורה להיות השתקפות האנשים שמרכיבים אותה.

הסטודנטים שיצאו נגד היומן הניחו שאם זה מוציא את ישראל רע צריך להתעלם מזה. הדבר דומה למישהו שמאובחן עם מחלה וטוען שהבעיה היא בבית החולים.

יש בעיה בישראל. ישנה אפליה, גדולה מאוד, בין יהודים וערבים במדינת ישראל. בין אם זה בפן הכלכלי, בפן הרווחתי, בפן התיכנוני, ואפילו בתפיסת תפקיד האוכלוסיה על ידי כוחות השיטור והביטחון.

כדי שנוכל לפתור את הבעיה הזו, כדי שנוכל לאפשר הזדמנות שווה לכל אזרחי המדינה, אנחנו צריכים להכיר שיש בעיה. אחת מהדרכים לעשות את זה, אולי הדרך הטובה ביותר אפילו, היא דרך הכרה במקרים בהם הבעיה הייתה בשיאה – ואלו אירועי הנכבה ואירועי אוקטובר.

4.3

בהקשר הזה צריך גם לשים דברים בפורפורציה. סך הכל מדובר בשני אזכורים של אירועים היסטורים. לא מדובר כאן בציור מחדש של הדגל, או בקיראה לקרוע את מגילת העצמאות. מדובר כאן בתוספת לנראטיב הקונצנזואלי, לא בניסיון להחליף אותו.

5.

לא מפתיע שהאירוע הזה מתרחש עכשיו. בדרך קטנה ומינורית הוא מדגים שתיים מהמגמות שמתרחשות בשנים האחרונות מישראל. מצד אחד, האירוע הזה מראה על כך שבימנו הישראלי הממוצע מודע הרבה יותר לנרטיב הלא ציוני של היסטורית ישראל. אני זוכר שלפני חמש שנים הייתי צריך להסביר כמעט לכל אדם מה פירוש המושג נכבה, בימינו זה מובן מאליו שאנשים שמעו משהו בקשר לזה. מצד שני האירוע הזה, ובמיוחד איום דקנט הסטודנטים בניתוק הקשרים עם אגודת הסטודנטים, מראה עד כמה תגובת סתימת הפיות בסגנון "אם תרצו" נהייתה נפוצה ומובן מאליה.

6.

במיוחד מצערת, ואפילו מגעילה, תגובת אגודת הסטודנטים לכל הסיפור. זו לשון התגובה:

מהאגודה נמסר עוד כי היא "מעודדת ריבוי דעות ופלורליזם בתנאי שהן חיוביות ומכבדות את האחר. יום הנכבה הוא יום שמציין את הקמת מדינת ישראל כאסון והוא כנגד הקמת המדינה, ולכן האגודה אינה מזדהה עם יום זה, היוצר סכסוך ופירוד מיותרים ומצרה על הכנסתו ליומן".

קודם כל אי אפשר שלא לראות בתגובה הזו זריקה לכלבים של ווליד אבו-סלאח – אותו סטודנט שנהרג מאש המשטרה באירועי אוקטובר. קודם כל באי התייחסות, באישוש או בהתנערות, לאזכור יום הזיכרון לחללי אוקטובר, ושוב בכך שלא עמדה מאחורי אזכור יום הזכרון לסטודנט שלה שנהרג. מדהים לגלות באיזו קלות אפשר להתעלם ממוות של בן אדם. קשה לדמיין מצב דומה בו האגודה הייתה מצרה או חוזרת בה מיזכור של סטודנט יהודי שהיה נהרג בנסיבות דומות. בנוסף מגעיל לראות שהאגודה מתייחסת ליום הנכבה כיום היוצר "סכסוך ופירוד מיותרים", כאילו ציון היום הזה לבדו אשם במצב הקיים בין האזרחים היהודים והערבים של ישראל.

7.

הפוסט כבר מתארך והגיע הזמן להגיע לשורה התחתונה, בפניה אישית לאביעד רוזנפלד, יו"ר אגודת הסטודנטים, אודי מיכאל, דובר אגודת הסטודנטים, יוסי מלכה, מנכ"ל מכללת תל-חי, וזאב גרינברג, דיקן מכללת תל חי:

הנכבה היא חלק מההיסטוריה שלי. אירועי אוקטובר הם חלק מההיסטוריה שלי. המוות של ווליד אבו סלאח הוא גם, בדרכו, חלק מההיסטוריה שלי, ובטח שבטח חלק מההיסטוריה של המכללה שלכם. אתם לא יוכלים לבטל את העובדות האלו, או את הימים המדוברים, יותר משאתם יכולים לבטל את תאריך יום רבין, היום הבין לאומי למאבק באיידס או את תאריכי היום הולדת של הסטודנטים שלכם.

מכללת תל-חי, גם אני רוצה את היומן שלכם. אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל לפרטי המשלוח.

עד כאן להיום,

אורן ווילקינס ירמיה


* הכפור, אגב, הם בנייני גילמן ונפתלי באוניברסיטת תל אביב. אם גם אתם שם, תגידו משהו בתגובות. שיהיה מה לחפש שם.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

שעון החורף הוא הכלב מהבדיחה

כשמדינת ישראל נגישה ליהדות האורתודוכסית ואמרה לה שהיא רוצה להיות מדינת היהודים, הארתודוכסים אמרו לה: "סבבה, אבל את צריכה לתת לנו להחליט מי יהודי ומי לא, לאסור על יהודים להתחתן עם לא-יהודים ועם אלו שאנחנו מטילים ספק ביהדותם, לא לתת לאף אחד להתגרש בלי האישור שלנולהכריח את העולים המוחלשים ביותר ללמד אצלנו, לתת לנו לנהל מערכת משפטית משל עצמנו, לחלק עונשים בעצמנו ולטפל בעבריינים בעצמנו, לא לפעול נגד בכירים מטעמנו שקוראים נגד מערכת החוק, למנוע כמעט כל צורה של תחבורה זולה במשך יום וחצי בשבוע, להטיל קנס על מכירה של אחד מהמאכלים הבסיסיים ביותר ומוצריו במשך שבוע. אה כן, וגם להזיז את השעון שעה אחת אחורה חודש-חודשיים לפני שאר העולם".

על זה מדינת ישראל אמרה: מה? להזיז את השעון חודש סתם? זה טירוף!"

והדת היהודית אמרה: יודעת משהו, קיבלת את הגו'ב.

עד כאן להיום,

אורן ווילקינס ירמיה

פורסם בקטגוריה פוליטיקה, פוסט-לינקום, קצרצרים | עם התגים , , , , | תגובה אחת

מכתב פתוח לרונן שובל וארז תדמור, לרגל יום הכיפורים

רונן שובל וארז תדמור, שלום,

לי קוראים אורן ירמיה, ואת המכתב הזה אני כותב אליכם לרגל יום הכיפורים הקרוב בו נהוג לקחת רגע ולחשוב על המעשים שעשינו ועל ההשלכות שלהם.

אני לא מרגיש צורך לחזור בפניכם על כל מה שעשיתם בשנים האחרונות במסגרת "אם תרצו", הארגון אותו הקמתם. אתם יודעים מספיק טוב מה עשיתם שם: הקמפיין הגדול הראשון שלכם שתקף את הקרן החדשה לישראל, (שאגב, עדיין לא הבהרתם מאיפה הגיע המימון שלו למרות השאלות שעלו לאחרונה), שיר הנאצה שהפקתם עם עמיר בניון, המתקפה שלכם על כלל האקדמיה הישראלית, האיום שלכם בחרם על אוניברסיטת בן גוריון ועוד מעשים שונים בין לבין.

מה שהייתי רוצה לבקש מכם היום הוא לקחת דקה ולחשוב במי ובמה פגעתם בפעילות שלכם, מול מי אשמתם, וממי אתם צריכים לבקש סליחה. כדי לעזור לכם ריכזתי כאן חמש סליחות שאני מאמין שאתם צריכים לבקש.

סליחה ראשונה: מהדמוקרטיה הישראלית

דמוקרטיה יכולה להתפרש בהרבה מובנים. אחד מהנפוצים שבהם היא שהדמוקרטיה היא ההסכמה שלנו, כבני אדם בעלי פוליטים, לציית לאותה מערכת חוקים ולתת לאחרים את אותן ההזדמנויות שאנחנו מצפים שינתנו לנו. דמוקרטיה, במובן הזה, היא כללי המשחק שאנחנו משחקים כשאנחנו מנסים לבנות מדינה טובה יותר.

בכל משחק שיש, גם אם הוא מוכר וישן, יש מקרים בהם צריך להבהיר מחדש את החוקים. בואו נקח לדוגמא את המשחק מלחמה – האם שתיים יכול לאכול אס? האם מלך האסים (עלה) יכול לאכול את שאר האסים? החוקים האלו משתנים ממשחק למשחק – בדרך כלל מקובל לבחור אחת מהאפשרויות ולדבוק בה.

אבל כשיש את האזורים הלא ברורים האלו, את המקרים בהם לא בטוח מה קודם למה, תמיד יש את האנשים שישתמשו בזה לטובת האג'נדה שלהם. אם נחזור לדוגמא של המלחמה, פעם הדרכתי ילד שתמך בחוק של השתיים אוכל אס והתנגד לו לפי הקלף שהוא שלף באותו סיבוב. פעם אחת הוא אפילו תמך והתנגד לחוק הזה תוך כדי משחק אחד בלי להבין מה לא בסדר בזה. מבחינתו מטרת המשחק הייתה שהוא ינצח. עקביות בחוקים הייתה רק מטרה משנית.

בהרבה מקרים הרגשתי שאתם שם באם תרצו מתנהגים כמו הילד הזה: מצד אחד אתם תומכים בחופש הביטוי כאשר אתם מרגישים שהעמדה שלכם מאוימת, מצד שני כאשר כתבו עליכם בוויקיפדיה שאתם תנועת ימין איימתם לתבוע והובלתם למחיקת הערך מהאנציקלופדיה, פרקטיקה שחזרתם עליה גם מול הקבוצה "אם תרצו – תנועה פשיסטית". מצד אחד אתם טוענים שאסור שאינטרסים פוליטים יובילו למינויים אקדמאים באוניברסיטאות, ומצד שני אתם טוענים שיש לקבל מרצים ציונים לאקדמה במהרה (ועוד באותו מאמר!). מצד אחד ביקרתם את הקרן החדשה לישראל על קבלת כסף מתורמים מחו"ל ו"הכנסת אג'נדות בינלאומיות לארץ", מצד שני הסכמתם לקבל כסף מג'ון הייגי. מצד אחד ביקרתם את כל מי שהעיז להציע חרם, סלקטיבי ככל שיהיה, על מדינת ישראל או מוסדותיה, ומהצד השני איימתם להתחיל חרם תורמים על אוניברסיטת בן גוריון.

כל זה אגב, חוקי לגמרי. וזה אולי עקום, אבל האפשרות שלכם לעשות את כל זה היא חלק מהדמוקרטיה. מותר לכם לעשות את זה, כמו שמותר לדגור במחבואים, כמו שמותר לקפוץ בתופסת גובה, כמו שמותר להשתמש במקל קסמים באבן-ניירו. אבל כמו שעיקום החוקים במשחקים מוביל לזה שלא כיף לשחק יותר ולסגירת המשחק, עיקום החוקים הזה שאתם עושים, הופך את המדינה שלנו לדמוקרטית פחות ופחות. אני מקווה שביום כיפור הזה תקחו דקה לבקש על זה סליחה ולחשוב על כפרה לשנה הבאה.

סליחה שניה: מהשיח הישראלי

בשנתיים האחרונות, מאז אותו קמפיין ראשון, פגעתם כלכך אנושות בשיח הפוליטי בישראל שאני לא יודע מה להגיד לכם. החל מהדה-הומניזציה של נעמי חזן על ידי הדבקת קרן דרקונית על ראשה (אני משער שיש גם טיוטה איפשהו שלה עם שתי קרניים אדומות, זנב וקלשון), דרך התביעות שציינתי נגד וויקפדיה ו"אם תרצו – תנועה פשיסטית", ועד ההתנסחויות שלכם במאמרים באתר הבית שלכם – נראה שעשיתם הכל כדי להכניס את הגישה הטוקבקיסטית האלימה והמתלהמת לתוך השיח הפוליטי הישראלי הנורמטיבי.

השיח הפוליטי אמור להיות שיח, לא מונולוג בו רק אתם מדברים. אם לא חשבתם על זה עד עכשיו, אני מבקש מכם לחשוב שנית על הגישה שלכם. בבקשה תאזינו גם למי שלא מסכים איתכם, בבקשה תנסו לקבל ביקורת ותמדדו איתה כמו כל גוף אחר – בשיקול דעת, בתגובות ענייינות, לא רק באיומים והעלבות.

ובינתיים, קחו דקה ביום שבת ותבקשו סליחה נגד כל מי שכבר איימתם והעלבתם.
סליחה שלישית: מכל מי שסתמתם לו את הפה

לפעמים במהלך השיח הפוליטי אנחנו שוכחים שעומדים מולנו אנשים בשר ודם. אנשים שלפעמים מתפרנסים מהעשייה הפוליטית שלהם או אנשים שסתם רוצים להגיע לעבודה שלהם בבנק בלי לפחד שהלקוחות יגלו מה הדעה שלהם – כל אלו אנשים שאתם, בקמפיינים השונים שלכם, פגעתם בהם. ואני אומר זאת בתור אחד מהאנשים האלו.

נכון, זה לא רק אתם שמלבים את הלהבות נגד השמאל הלא-ציוני, אבל אני חושב שתסכימו שלקמפיינים ולפעילויות שלכם יש חלק ניכר בשלהוב אנשים לפעול ולהתבטא נגדנו, השמאלנים. וכשמישהו כותב בפייסבוק שלו הודעת נאצה נגד שמאלנים או כשמישהו קורא להוציא להורג שמאלנים, אני מקווה שאתם יודעים שזה גם באשמתכם.

אי אפשר לבנות דיון על ידי הוצאה של הציבור הנגדי מחוץ לגדר. לא רק שזה לא דמוקרטי – זה פשוט מסריח. התפיסה שאתם מקדמים, תפיסה שרואה בשמאל הפוסט ציוני איום על המדינה ו"פוסט ציוני המודחק" איום לנשמה הציונית הטובה של כל אדם, היא תפיסה לא דמוקרטית. היא תפיסה שסותמת פיות. היא תפיסה שפוגעת באנשים אמיתיים.

אני מבקש מכם ביום כיפורים הקרוב לחשוב טוב טוב על כל האנשים האלו שפגעתם בהם. ואולי, רק אולי, גם לבקש סליחה מהם. לפחות בלב.

סליחה רביעית: מקוראי הדוחות שלכם

אני לא מתכוון להגיד כאן שאתם צריכים לבקש סליחה על כך שהחלטתם לצאת ולחקור את הנושאים שבחרתם בדוחות שלכם. שום ניסיון אקדמאי לא צריך לבוא עם התנצלות.

הבעיה היא שאם קוראים את הדו"חות ולא רק את שורות המחץ מגלים ממצאים מוטים ומטעים. אני מקווה שכבר קראתם את הפוסט של נמרוד אבישר בו הוא מצביע על הטיות סטטיסטיות גסות בדו"ח הראשון שלכם נגד הקרן החדשה, אם לא, תכלו למצוא אותו כאן. כמו כן אני מקווה שקראתם, לדוגמא, את דבריו של דובי קננגיסר בדבר הדו"ח האחרון שלכם והתייחסתם בכובד ראש לביקורת שהוא העלה, לדוגמא העובדה שבדו"ח שלכם גם דעות בדבר מדינה ליברלית לחלוטין מסווגות כפוסט ציוניות ואת דבריו של ערן ויגודה-גדות על תקפות הדו"ח.

אני יודע, קשה להגיד סליחה על משהו שהשקעתם בו כלכך הרבה. ורואים את ההשקעה בכל עמוד ועמוד, באמת. אבל נראה שהרצון להוכיח משהו הכריע את הרצון לדווח ולטווח את המציאות המקיפה אותנו. אני מבקש שתקחו רגע לעצמכם לחשוב ולבקש סליחה מכל האנשים שהשתמשו והסתמכו על הדו"חות שלכם, ובמיוחד בנתונים המוטעים שבהם, בבניית ראיית העולם שלהם.

סליחה חמישית ואחרונה: מכל אלו שהפה שלהם כבר סתום

ולבסוף אני מבקש שתחשבו על כל האנשים המוחלשים שפגעתם בהם בקמפיינים שלכם. קחו לדוגמא את הקמפיין הראשון שלכם נגד הקרן החדשה. הקרן החדשה, חוץ מלתרום לכמה ארגוני שמאל-מדיני, תורמת גם לארגונים שפועלים בתוך ולמען שכונות וישובים מוחלשים. אף אחד לא תקף אתכם על זה עד עכשיו ויכול להיות שהתחמקתם מזה, אבל אני מקווה שלפחות אתם יודעים שכשתקפתם את הקרן החדשה תקפתם גם את סנגור קהילתי – ארגון שמאפשר עזרה חוקית ובירוקרטית לאנשים שהמדינה דורשת מהם הרבה בלי שיהיה להם מושג מה, או את ארגון אזרחים בונים קהילה –  אחד מהארגונים היחידים שנותנים מענה לנוער של לוד (מענה שהעירייה נכשלת לתת, אגב), או את ארגון למען זכות הדיור – ארגון שפועל למען קורת גג לכל מחוסרי הדיור בארץ. אני מקווה שביום כיפור תקחו דקה לבקש סליחה מכל אותם מוחלשים שהייתם מוכנים לזרוק לצד הדרך.

יום כיפור מתקרב והמכתב מתארך אז אני אסיים.

רונן שובל וארז תדמור,

אני לא מבקש מכם לבקש סליחה על הדעות שלכם. יש לכם את הזכות המלאה להן. אבל נדמה לי שאתם לא יודעים או לא מבינים איך אמורים לקדם דעה במדינה דמוקרטית.

נראה שאתם משתמשים בדמוקרטיה בשני אופנים: האחד הוא כדי להגן על עצמכם ועל האנשים שמחזיקים בדעה שלכם, והשני הוא כדי לתקוף את כל מי שאתם מאמינים שלא חושב כלפיכם. אבל זו לא גישה דמוקרטית אמיתית. בדמוקרטיה אמיתית כל חוק שמגן עליכם מגן גם על אויבכם. כל כלל שתוקף את אויבכם תוקף גם אתכם.

במדינת ישראל מתחילים לקום שני מחנות: זה הדמוקרטי וזה הלא דמוקרטי. והחלוקה כאן היא לא לימין-שמאל או ציוני-לא ציוני. גם ראובן "תנו להם אזרחות" רבלין, ודן "מתנגד לשלילת זכויות מח"כית" מרידור נמצאים במחנה הדמוקרטי. הארגון שלכם, אם תרצו, כרגע נמצא במחנה הלא דמוקרטי ואפילו נושא את הדגל שלו. אני מקווה שביום כיפור הזה תקחו דקה לחשוב על העובדה הזו, ואולי אפילו תעשו איתה משהו.

את המכתב הזה כתבתי כחלק מפרויקט יום הכיפורים של "לא נסתום את הפה". אתם מוזמנים להכנס ללינק ולראות אילו עוד אנשים מהמחנה הלא דמוקרטי קיבלו הזמנה לחשבון נפש, וללכת לאפליקציית הפייסבוק החדשה של לא נסתום ולבחור את עוכר הדמוקרטיה הגדול ביותר בעינכם.

עד כאן להיום,

אורן ווילקינס ירמיה

פורסם בקטגוריה כללי, פוליטיקה | עם התגים , , , | 11 תגובות

שידור חוזר: מכתב לוועדת מצפון

הבלוג עבר דירה לוורדפרס וניתן למצוא אותו כאן. העבירו את המינוי שלכם עכשיו והתחמקו מהעומס שיתרחש כשהפוסטים יתחילו להתפרסם רק שם.

לפני שלוש שנים לקחתי את אחת מהבחירות הגדולות של החיים שלי עד כה והחלטתי לא להתגייס. זה התחיל בשנה שהרווחתי בדח"ש, עבר דרך ניסיון כושל להגיע לוועדת מצפון ונגמר, כמו הרבה סיפורים אחרים, בקב"ן אחד קטן.

את המכתב הבא כתבתי באמצע שנת השירות שלי, כלומר לפני שנתיים וחצי. לא מזמן עבר יום השנה השלישי לתאריך הגיוס המקורי שלי והשני לתאריך הגיוס האחרון שקיבלתי לפני הפטור.

החלטתי להעלות את השידור החוזר הזה בזכות העובדה שהכתוב בו עדיין נכון עכשיו כמו שהיה אז, לכבוד ימי השנה המוזכרים, לכבוד המעבר מישרא לוורדפרס (שעוד יקבל פוסט נפרד) ובגלל שהייתי כלכך עסוק בשבועיים האחרונים שעדיין לא הספקתי להשלים את פרטי הרסס על ההתרחשויות האחרונות.

בזמן שקראתי והתאמתי את המכתב לפרסום מחדש לא יכלתי שלא לשאול איך הייתי כותב אותו אם הייתי כותב היום. בטח היה יוצא פחות פטריוטי וישראל-שנולד-מחדש. בטוח שהיה יוצא יותר רדיקלי ועם יותר דוגמאות. אבל אני חייב להגיד שיש בו משהו יפה גם ככה – המכתב הזה נכתב לפני הפעם הראשונה שלי בבילעין. לפני שנעצרתי פעמיים. לפני שהתחלתי לקרוא הצעות חוק ועיתונים יומיים כעניין שבשיגרה. הוא נכתב בדיוק בנקודת מעבר, ויש לו קסם בכך.

בכל מקרה, נתראה בקרוב בפוסט חדש, ועד אז, תהנו.

אורן ווילקינס ירמיה,

ת.ז. ********, 30.12.2007

לכבוד

אבי זיו, מפקד לשכת הגיוס ירושלים

רח' רש"י 103, ירושלים-מיקוד 94391 ד.צ 01224

שלום רב,

הנדון: בקשת פטור משרות ביטחון מטעמים שבצפון בהתאם לסעיף 39 לחוק שרות הביטחון (נוסח משולב) תשמ"ו – 1986

אני, אורן ווילקינס ירמיה, מעביר לידיך בזאת את בקשתי לפטור משירות ביטחון מטעמי מצפון, על פי סעיף 39 לחוק שרות הביטחון (נוסח משולב) תשמ"ו-1986. אבקש להעביר את הבקשה לידי ועדת הפטור המוסמכת.

הריני להצהיר כי אמונותיי ותפיסת עולמי מונעים ממני מלשרת בצה"ל.

מצ"ב תצהיר חתום ע"פ התקנות.

להן מספר מהסיבות המונעות ממני לשרת בצה"ל:

1) לפני חצי שנה התחלתי לעבוד בבית ספר יסודי בחצור הגלילית במסגרת שנת שירות, עבודה אותה אני ממשיך עד היום. אחת מהבעיות הקשות ביותר שיש לנו בבית הספר היא אלימות. הילדים מרביצים זה לזה בהפסקות, מרביצים זה לזה בשיעורים, מרביצים זה לזה אחרי בית ספר וכן הלאה. כל פעם שאני, או אחת מהמורות, מדברים עם שני ילדים ש"הלכו מכות", התגובה הראשונית של שניהם היא להגיד "הוא התחיל!". כאן ניצבת דילמה בפני איש החינוך שמתמודד עם הילדים. אפשרות אחת היא לחקור את הילדים ולגלות מי הרביץ למי ראשון, או מי התגרה קודם. האם לוי הרביץ לשמעון ראשון, או האם שמעון קילל את אמא של לוי קודם. האפשרות השניה, שאנחנו הש"ש אימצנו יחד עם צוות המורות, היא להגיד להם חד וחלק 'זה לא משנה מי התחיל, אסור להשתמש באלימות'.

האמירה הזו שלנו גרמה לי לחשוב על ההבדל בין השיח שאנחנו מעודדים בחינוך והשיח המדיני הנפוץ בארץ.

נגיד שמתחיל דיון בין שני מבוגרים בדבר המצב המדיני-ביטחוני בישראל. לעיתים קרובות דיון כזה יהפוך להיות ויכוח על עובדות ומהלכים, שחלקם התרחשו אתמול וחלקם התרחשו לפני שבכלל נולדנו. לא רק שדיון כזה לא נדיר, נראה שחלק נרחב בציבור הישראלי והפלסטינאי חושב שאלו השאלות שבאמת צריכות לקבוע את התנהלות שתי הישויות הלאומיות-מדיניות האלו: שאלות ה'מי התחיל' ו'מי חייב למי מה' האלו.

הסיבה שאנחנו בבית הספר לא חוקרים את התלמידים בקשר ל'מי התחיל' היא, שאנחנו מאמינים שבכך שאנחנו דנים בכלל בתהליך האלים אנחנו בעצם מראים לתלמידים שיש לשאלת 'מי התחיל' משקל. שזה משנה לנו ולכן צריך לשנות להם. בכך שאנחנו לא דנים בתהליך אנחנו משדרים מסר גדול וחזק שאלימות, על כל גווניה ובכל מצב, היא רעה.

מה שמעלה את השאלה, מה המסר שאנחנו שולחים על ידי השיח המדיני בישראל?

2) כשאני מספר לאנשים על רצון שלי לסרב להתגייס יש שתי תגובות שכיחות. הראשונה היא תגובה השוללת את מעשיי, והיא התגובה השכיחה יותר מבין השתיים. התגובה השניה בשכיחותה היא חוסר הבנה למה אני בוחר לעשות את זה 'בדרך הקשה': למה לא לשקר לקב"ן, להוריד פרופיל, או לצאת על חוסר התאמה. אני לא עושה את הדברים האלו, קודם כל מכיוון שאני לא רוצה לשקר לאף אחד; אני לא יודע על שום בעיה שבגללה צריכים להוריד לי פרופיל, ומרגיש שמכל בחינה, חוץ מזו המצפונית, אני מתאים למסגרת שהצבא דורש ממגויסיו.

הסיבה שאני עושה את זה ב'דרך הקשה' היא שהמטרה האמיתית שלי היא לא רק להימנע מגיוס. הרצון שלי הוא לא רק להמנע מכך שתהיה אשמה על כתפי או דם על ידי. אני רוצה דרך המעשים שלי לנסות לאפשר שיח מדיני אחר בישראל.

עד היום, ובעצם במיוחד כיום, אין אפשרות מעשית במדינת ישראל היהודית לשיח לא ציוני או לא מיליטנטי.

את הדוגמא האחרונה לכך אפשר לראות כיום בפרוייקט  'ישראלי אמיתי לא משתמט'. אני מוצא את עצמי שואל מה מתחבא מתחת למסר הפשטני כביכול הזה. אם ישראלי אמיתי לא משתמט, אז מה זה אומר? שכל המשתמטים הם לא ישראלים אמיתיים? שערביי ישראל והחרדים, שני מגזרי 'מיעוטים', שמבחירתה של המדינה לא מתגייסים ושמאז ומתמיד דחקו אותם לשולי התרבות של ההגמוניה הישראלית, הם בכלל לא ישראלים? ומה הוא, אם כן, ישראלי אמיתי? הבנו שהוא לא משתמט, אבל מה הוא כן? מה אנחנו יודעים עליו מכך שהוא לא משתמט? כל שאנחנו יודעים זה שהוא שירת בצבא. וכאן צריך לעצור ולשאול האם צבא זה דבר שאנחנו רוצים להלל כדבר טוב.

3) צבא בהגדרתו הוא גוף  לוחם. שני תפקידיו הבסיסייים והחשובים ביותר הם לחימה והתכוננות ללחימה הבאה. מהי בעצם לחימה בצבא? להלחם בצבא זה להרוג או להיהרג. או כמעט להרוג וכמעט להיהרג. גרעינו של הצבא, כשמפשיטים אותו עד לבסיס הערום ביותר שלו, היא מוות. אפשר לדבר על עוד קונוטציות ולנסות ולבנות על רעיון הלחימה והצבא משמעויות נוספות ואולי אפילו להגיע למשמעויות חיוביות אחדות, אך למרות הכל הגרעין הקשה נשאר הרעיון של להרוג ולהיהרג. של מוות. האם זה מה שמגדיר אותנו כישראלים? הנכונות להרוג ולהיהרג?

אני מקווה, גם כישראלי אך לפני כן וקודם לכל כאדם, שיש בנו משהו טוב יותר מזה.

4) תפקידו הבסיסי של צבא הוא להלחם או להתכונן ללחימה הבאה. לכאורה זו הגדרה נכונה ומדויקת, אך היא הגדרה פשוטה. וכמו הרבה הגדרות פשוטות ונכונות אחרות, לא תמיד מיישמים אותה.

בימינו לא רק שצבא ישראל נלחם ומתכונן ללחימה הבאה, הוא גם מוסיף לשני הפונקציות האלו פונקציות אחרות שאמורות להשתייך לשלוחות אחרות של המדינה כמו חינוך ותרבות, ובנוסף לכל אלה הוא גם ממלא פונקציה שלישית: שמירת הסדר בשטחים.

המצב בשטחים הכבושים, במיוחד בשטחי יהודה ושומרון, אינו יכול להיחשב ללחימה או להתכוננות ללחימה; הוא מצב סטטי המשמר שלילת זכויות בסיסיות מתושבי הקבע של האזור. זה מצב שבו, מצד אחד, החלטות המתקבלות בדרגים הגבוהים של המדינה ושל הצבא מייצרות סטטוס קוו של דיכוי, ומצד שני ילדים, מתבגרים ומבוגרים יכולים להפעיל בו גוונים שונים של אלימות ללא ביקורת ראויה. מצב בו לפעמים ההנחיות בשטח הן להפעיל אלימות שאינה מוצדקת כדי להשיג מטרות לא הומניות כמו 'שלא ירימו את הראש'.

במדינה יש גוף שתפקידו הוא לשמור את הסדר, אפילו אם כדי להשיג זאת יש להשתמש באלימות. גוף זה הוא המשטרה. ההבדל הבסיסי, והמשמעותי ביותר בין הצבא למשטרה, הוא שהמשטרה חייבת להשתמש באלימות כמוצא אחרון בלבד. עבור צבא לעומת זאת האלימות היא הכלי הבסיסי ביותר.

מה שקורה במצב בו צבא צריך לשמור את הסדר, מצב שמלווה תמיד לכיבוש וסיפוח כפוי של שטחים, הוא מצב בו משתמשים באלימות כמוצא ראשון לשמירת הסדר.

5) לנו כאזרחים, כאנשים שמחזיקים בדמוקרטיה כפתרון המדיני הטוב ביותר המצוי בידינו כרגע, אסור להסכים לזה. אנחנו, בני האדם, בחרנו במסגרת המדינית הזו כדי לשמור על זכויותינו כבני אדם. אנחנו צריכים להמשיך ולבחור בה מתוך בחירה מודעת ולא מתוך אזולת יד. כל הנאמנות הזאת, כל ההגבלות שאנחנו מגבילים על עצמנו למען המדינה, כל זה בא כתמורה להבטחה שהמדינה שלנו תהיה צודקת; שהמדינה שלנו לא תהיה אלימה כשאין בכך כורח; שהמדינה שלנו תשמור על הזכויות שמגיעות לכל בני האדם. והנה יש ציבור הכולל, בהערכה, שלושה-ארבעה מיליון נפשות, שמהם יום יום נשללות זכויות בסיסיות ביותר – בשמנו.

האם במצב כזה אנחנו אמורים להמשיך לבחור להתקיים תחת גגה של המדינה וחוקיה?

6)  אני אוהב את ישראל. היא הבית שלי. זה המקום בו אני בחרתי לחיות. זה המקום בו אני רוצה להמשיך לחיות. כל הביקורת שיש לי כלפי המדינה, היא ביקורת הנובעת מהרצון שלי לראות את ישראל כמקום מלא צדק. מקום בו אפשר לחיות מבלי להרגיש שנאה או אשמה או כל רגש אחר מלבד אהבה ושלווה.

מדוע המצב הוא לא כזה?

7) כיום השיח הציבורי, גם בשמאל וגם בימין, סובב סביב האשמות וחובות, ומעל לכל זה יש את הצל הגדול של הטרור שהצבא משליט בחיי הפלסטינאים והטרור שתנועות הקוממיות הפלסטינאיות מנסות להשליט על היהודים-הישראלים.

השאלה שאני רוצה לשאול כאן, השאלה שאני מנסה לצעוק על ידי סירוב הגיוס שלי, היא השאלה האם אנחנו עושים את כל שביכולתנו למנוע את המצב הזה. האם אנחנו יכולים להביט אחד לשני בעיניים, ולהגיד באמת שאנחנו מנסים למנוע את האלימות, שאנחנו מנסים שיהיה טוב יותר בשביל כולם, שאנחנו מנסים להפסיק להרוג ולההרג.

האם זה המצב?

8 ) זו הסיבה שאני מסרב להתגייס. אני רוצה, כאזרח מדינת ישראל, להטיל את כל המשקל הפוליטי שלי, המשקל שמגיע לי כאזרח מלא זכויות, דווקא בצעד הקיצוני והפרובקטיבי הזה. אני מעוניין שתשחררו אותי משירותי הצבאי מכיוון שהמצפון שלי אומר לי, זועק אלי, שמדינת ישראל לא מנסה להביא צדק לכל האנשים שהיא אחראית להם. המצפון שלי אומר שמדינת ישראל מחנכת ילדים קטנים לאלימות ולמוות. המצפון שלי אומר שאנחנו מעודדים אלימות שמכרסמת לא רק ביסודות הדמוקרטיה אלא גם ביסודות החיים שלנו.

אי לכך אני מבקש שתשחררו אותי משירות החובה שלי בצבא ישראל, ותניחו לי להמשיך לשירות לאומי, שם אמשיך לתרום למדינה בתחום החינוך, כפי שאני תורם בשנה הנוכחית.

על השקפותיי ועמדותיי המצפוניות יוכלו להעיד:

דב ירמיה, סא"ל (במיל)

מישהו שאני לא אסבך את שמו כאן, שירות לאומי בעמותה רשומה

–   אורן ו. ירמיה.

העתקים:

שר הביטחון – מר אהוד ברק, משרד הביטחון, קפלן 37, תל אביב 61909, אל"מ צבי גל, ראש מנהל הגיוס, ד"צ 01191, פרופיל חדש – ת.ד. 3454, רמת השרון 47100, האגודה לזכויות האזרח בישראל – ת.ד. 35401 ירושלים 91354, עמותת סרבני מצפון בישראל – ת.ד. 15125, באר שבע 84120.

פורסם בקטגוריה כללי | תגובה אחת